איתמר רוגובסקי, ממניחי אבני היסוד של תחום הפיתוח הארגוני בישראל, השתמש במטפורה יפה לתאר את התחושה של יועץ המסיים פרויקט פיתוח ארגוני. הוא השווה את סיום עבודת היועץ למסירת ילד (הפרויקט) לאחד ההורים (הלקוח), כשההורה השני (היועץ) יוצא מהתמונה.
מנעד התחושות שחש היועץ הן לא פשוטות. תחושה אחת, מרכזית, היא הציפייה שההורה השני (הלקוח), זה שנשאר עם “הילד” (הפרויקט), לא ימסמס אותו, ימשיך לגדל אותו למצוות ולמעשים טובים. במילים אחרות שהפרויקט שנהגה בעמל רב, טופל, תוחזק, התגבר על בעיות וקשיים, הגיע לבגרות וישיא תוצאות ללקוח.
מה שקורה לא פעם הוא, שלאחר עזיבת היועץ את הפרויקט, הלקוח שמקבל את האחריות פשוט “מתעלל בילד”.
מידע שמגיע ליועץ מספר כיצד מה שתוכנן בעמל רב מתוך מחשבה, מתודולוגיה ורציונל ייעוצי, עובר שינויים שמעקרים את מהות הייעוץ שניתן.
למעשה, אין זה מעניינו של היועץ מה הלקוח עושה בפרויקט. היועץ סיים את עבודתו ומרגע זה תהליך השינוי נמצא באחריותו הבלעדית של הלקוח. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הלקוח יכול להמשיך ולקדם את הסוגיות השונות שעלו בתהליך הייעוצי, הוא יכול להקפיא, לשנות ולעשות ככל העולה על רוחו. כולל לקחת יועץ אחר שימשיך/ישנה או ייבחר בדרך אחרת לחלוטין.
הלקוח יכול לעשות עם עבודת היועץ מה שבא לו. אבל…יועצים אינם עובדים בעבודה טכנית, כמו כתיבת שורות קוד, פיתוח אלגוריתם או מכירת טלפונים סלולריים ללקוחות. בעבודה בפרויקטים הייעוצים יש השקעה רגשית. רגשות כמו אכפתיות, מחויבות, חשיפה לרגשות של אחרים.
לטעמי לא ניתן לעשות עבודה ייעוצית טובה ללא המחויבות הרגשית הזו. מכאן בא הקושי לשמוע מה עושים “לילד”.