לרוב זה מתחיל בטלפון בהול/דחוף/לחוץ. תבוא עכשיו. יש לנו בעיה. קשה לנו לתפקד. אנחנו לא יודעים מה לעשות. וכו’ וכו’. כשאני מגיע לפגישה הלקוח מתחיל להסביר לי את צרותיו, קשייו, ובעיותיו. סוגרים הסכם ותוכנית עבודה ייעוצית ויוצאים לדרך.
שלב ראשון – אבחון המאפשר זיהוי בעיות קריטיות, שלב שני – בניית תוכנית עבודה ראשונית ומתחילים לעבוד. לאחר מספר חודשים זה קורה. משטופלו והוסרו הקשיים הדחופים, אלה שיצרו את המצוקות המיידיות, מתקבל דיווח כי הלקוח חש בטוב והוא אפילו מתלוצץ עם יועציו. ואם הלקוח מתלוצץ עם יועציו לשם מה צריך להמשיך את תהליך העבודה? הייעוץ הופך מ – MUST ל – NICE TO HAVE

יש מספר סימנים מזהים ללקוח שמתלוצץ עם יועציו:
דחיית פגישות, ירידה ברמת הקשב של הלקוח ליועץ, חוסר זמינות טלפוני, צמצום מפגשי הייעוץ והורדת הילוך הן ברמת האנרגיה בתהליך הייעוצי והן במוכנות ליישם רעיונות שגובשו יחד עם הלקוח. בחלק מהמקרים אפילו מפסיקים לשלם, למרות ההתחייבות החוזית הברורה.

הלקוחות לא מבינים או לא רוצים להבין שמה שנעשה עד כה הוא רק ייצוב המצב. הורדת תחושת הסכנה המיידית, טיפול בסימפטומים הכואבים. עכשיו צריך להתחיל את טיפול השורש. לזהות את מקור הבעיות והקשיים, מה הוביל לסימפטומים ומהן הדרכים שהארגון צריך לבחון בכדי לא להקלע לסיטואציות דומות בעתיד. אבל למה להכנס לזה, הרי הלקוח חש בטוב הוא אפילו מתלוצץ עם יועציו.

מדוע הלקוחות נוהגים כך? יש לכך מגוון סיבות. החל מתרבות החפיף והסמוך הנהוגה במדינתנו וכלה בהבנה של הלקוח שעכשיו כשמתחיל הבירור האמיתי, עלולים להתגלות סיבות וגורמים שלא ממש נוחים לו. אז מדוע ללכת למחוזות מורכבים, טעונים המחייבים בדיקה יותר מעמיקה?.

הלקוח חש בטוב הוא אפילו מתלוצץ עם רופאיו.

הקושי בגישה זו הוא שלבעיות יש טבע משונה, הן לא נעלמות. הן חוזרות, לפעמים בלבוש חדש ולפעמים בלבוש הישן. מה עושים במצב כזה?, חוזרים לשלב 1 של הרמת טלפון הסטרי/בהול/דחוף ליועץ, או שמצקצקים בלשון ואומרים, אהה… היה פה יועץ אבל זה לא באמת עזר לנו. הנה, עובדה הבעיות חזרו.