אתמול בבוקר הייתי בכנס של כלכליסט שעסק בחוויית העובד בעולם העבודה החדש. המסרים המרכזיים שעלו בכנס עסקו בחשיבות התרבות הארגונית כערך מרכזי בגיוס ושימור עובדים, הצורך של ארגון לשדר אמינות ולעמוד מאחרי ההבטחות שהוא נותן למועמדים, גיוס עולה כסף רב, הטכנולוגיה עומדת לשנות לא מעט בתחום ועוד. כל מי שדיבר הדגיש דבר אחד מרכזי, חוויית העובד ועובדים מאושרים שמסייעים לארגון להביא הישגים.
אתמול בערב אנטיתזה מוחלטת, סרט מרתק ביס דוקו על מרגריטה מאמון.
מרגריטה, בת ה – 20, אחת המתעמלות בהתעמלות אמנותית, בנבחרת רוסיה. הסרט מתאר את המסע שלה לאולימפיאדת ריו, את התלאות, ההשפלות, הקללות, כינויי הגנאי, חוסר האנושיות, המניפולציות הכל מכל וכל רק כדי להצטיין ולהביא מדליית זהב. אנטיתזה מוחלטת למסרים שעלו אתמול בכנס. הסרט מספק הצצה אל מאחורי הקלעים של האימונים והדרישות מהמתעמלות בהתעמלות אמנותית כדי להגיע להישגים.
מעניין לעקוב בסרט אחרי הדינמיקה שמתפתחת בין מרגריטה מאמון, המאמנת האישית שלה והמאמנת של הנבחרת הרוסית. איך הלחץ שמפעילה מאמנת נבחרת רוסיה משפיעה על הקשר בין מרגריטה והמאמנת האישית שלה. אפשר לחוש את הלחץ שמופעל על המאמנת האישית וכיצד היא מגיבה אליו. לי זה הזכיר את הלחץ שמנהלים בדרג בכיר מפעילים על מנהלים בדרג הביניים כדי שילחצו על העובדים בכדי להביא אותם לקצה מבחינת ביצועים.
מעכשיו, כל פעם שתראו תחרות התעמלות אמנותית בטלוויזיה, תחשבו על הסרט הזה, על מרגריטה מאמון, על הקללות ועל מה שהייתה צריכה לעבור בדרך למקום הראשון על הפודיום.
והשאלה שעולה בעקבות הסרט הזה, האם זו הדרך להיות בטופ העולמי? האם המחיר שווה?
ובעברית מדוברת, האם המטרה שווה ומקדשת את האמצעים?.
נ.ב. גם בארץ פרצה מהומה בין הורים למאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית, אם אני לא טועה, על היחס למתעמלות.
,