ברוס טמקין מביא בבלוג שלו מחקר של פרופסור Freek Vermeulen מ – London business school שבדק את הצלחתן של חברות פארמה סיניות בבואן ליישם, בו זמנית, מספר אסטרטגיות לצמיחה עסקית (חדשנות, הוספת מוצרים לסל המוצרים, גיוון ועוד).
מסתבר שחברות שיישמו אסטרטגיות מרובות לא הצליחו במשימתן. הסיבה: יכולת הקליטה, התפיסה והתמודדות של הנהלה עם ריבוי האסטרטגיות. מסתבר שגם להנהלות יש יכולת מוגבלת להתמודד עם שונות עסקית וכאשר הנהלה מתמודדות עם ריבוי אסטרטגיות, היא אינה מצליחה להפיק מכל אחת מהן את מיטב התועלת שכל אסטרטגיה בנפרד הייתה תורמת לארגון.
בימים אלה בהם הכלכלה והחברות עוברות ימים קשים זהו מבחן להנהלה, הנדרשת לא להתפזר עסקית ולא יישם מספר רב של אסטרטגיות אולי משהו יצליח, אלא להתמקד במה שיביא את התוצאה הטובה ביותר ואת האסטרטגיה הזו להוציא לפועל באופן מיטבי. הנהלות צריכות לקחת בחשבון את המגבלה בניהול שונות אסטרטגית. עדיף להתמקד בפחות והצליח יותר.
אם אני זוכר נכון, סוד ההצלחה של טויוטה היה היכולת של החברה להבין מה המינימום שהם יכולים לעשות על מנת להצליח. גישה קצת מהפכנית כאשר האינטואיציה שואפת למקסימום.
בפיתוח פשוט קוראים לזה – KISS.
אני לא מכיר לעומק את הסיפור של טיוטה. העובדות מדברות בעד עצמן. היום החברות היפניות ובעיקר טיוטה מגיעות לתוצאות עסקיות הרבה יותר טובות מחברות הרכב האמריקאיות שאחת הטענות נגדן היא ריבוי המותגים שהן צריכות לתחזק שהביא אותן לעברי פי פחת. מה שמעניין אותי זה למה לא לומדים מהיפנים?.